מה עושים עם שפע הממתקים שמסביבנו?

‎"הבן שלי אוכל המון ממתקים, אני לא יודעת איך לעצור אותו.
אתמול למשל, אבא חזר מוקדם וחילק לילדים שוקולדים שקיבל בעבודה מקולגה שחזרה מחול.
אח"כ הילד התארח אצל חבר ושם קיבל מנה ענקית של גלידה.
מה אני יכולה לעשות? להגיד לו לא לאכול את הגלידה?"

מה עושים עם שפע הממתקים שסביבינו?

האם נכון לצפות מהילד 'לקחת אחריות' ולסרב?
להגיד: "לא תודה, כבר אכלתי ממתק היום".

ייתכן ויש ילדים שיוכלו לעמוד בציפייה שכזו.
בעיקר אם הם בוגרים  (כרונולוגית ומנטלית)
וחשוב לא פחות- שממתקים לא יהוו עבורם אטרקציה מיוחדת.

רוב הילדים יתקשו בכך מאד.

אם למשל, מדובר בילד עם משקל עודף,
אז בדרך כלל גם כל נושא האוכל ובעיקר הממתקים- רגיש ביותר.
במקרה כזה, הסיכוי שאכן ישתף פעולה עם הנחיה שכזו-שואף לאפס.
ולהיפך: אז אפילו יש סיכוי גדול שדווקא יאכל כמויות מאד גדולות מן המאכל ה'אסור' והנחשק.
לכן, בעיקר אם מדובר בילד צעיר, בעיני זהו פתרון לא מוצלח.
לעיתים קרובות ילדים פשוט לא יכולים לעמוד בפיתוי,
ותחושת האכזבה (מההורים) עלולה לגרום להם לשקר...


האם נכון לבקש מההורה המארח שלא להציע?

זו גם אפשרות.
בתנאי, כמובן, שההיכרות עם המארח היא טובה
ושניתן לצפות ממנו לשמור על דיסקרטיות
("לא חמוד,לא מוציאים גלידה עכשיו כי אמא של X ביקשה.."- לא ממש רעיון מוצלח...).
הבעיה היא שלא תמיד רצוי לשתף את כל העולם בתהליך בו נמצאים מול הילד,
בטח לא כשהוא עד לכך.
מעבר לכך, כל בית וסדר היום שלו, סדר העדיפויות שלו והבחירות שלו.
לא כל מארח יקבל בברכה בקשה שכזו.
ונקודה חשובה נוספת, שככל שהילד מתבגר,
לא תמיד קיימת היכרות עם הורי חבריו, כך שאין ממי לבקש...


אפשרות נוספת:
להשתדל לא להציע ממתקים מיוזמתנו.
לקחת בחשבון שגם אם הילד עדיין לא אכל ממתק היום, סביר להניח שהוא עוד יאכל אחד.
ואם לא, לא נורא. תמיד יש את מחר :-)
כמובן שזה בסדר להציע מדי פעם.
רק חשוב לזכור שהילדים בימינו אוכלים הרבה מאד, המון, ממתקים
ובכלל-אוכל חסר ערך תזונתי.
לכן, אם בא לכם 'לפנק לפנק לפנק'- השתדלו שזה לא יהיה פינוק אכיל.

הילדה שלי אוכלת כמויות של מבוגר- תיאור מקרה

בעקבות שאלות דומות רבות שנשאלתי לאחרונה, מצרפת אחת מהן כולל תשובתי.

יש לי ילדה בת 5 שאוהבת לאכול. אוכלת מהכל ובכמויות של מבוגר. השמינה הרבה לאחרונה.

כל היום אני רבה איתה שאוכלת הרבה.
היום חזרנו מ'על האש' היא אכלה באמת הרבה כי לא נעים ליד אנשים להגיד די.
פוחדת מאד שתשמין בעיקר לאור הגנטיקה .

חיפוש מרובה אחר אוכל עשוי להופיע  בכמה מצבים עיקריים:

1. במצבים של רעב- אם קיים מרווח זמן ארוך מדי מהארוחה הקודמת או אם לא אכלו מספיק בארוחה. גם אם אוכלים מזונות שאינם משביעים לזמן ממושך (דגני בוקר, למשל, גורמים לתחושת שובע קצרה. כך גם תפוחי אדמה, או לחם קל).
2. במקרים של הגבלות או איסורים: אם בדרך כלל אסור או אין, אז כשיש- נאכל יותר. 'לנצל את הרגע'.
3. כאשר קיים צורך בלתי מסופק. בד"כ תחושות שונות כגון כעס, עצב, שעמום, פחד, אכזבה...מעבר לכך שאוכל (ובעיקר מתוקים) הם אכן עוזרים למסך על התחושות הלא נעימות, האכילה היא התעסקות (מפיגה  את השעמום ומסיחה את הדעת מאותה אי נעימות) ובעיקר גוררת יחס של ההורה. ילד לא תמיד מבין שהתחושה הלא נעימה שהוא מרגיש היא כעס, למשל. לא תמיד הסביבה תדע גם להגיב נכון גם אם אכן יגיד שהוא כועס.אם יבקש אוכל, לעומת זאת, יענה במהירות. אם אני בת חמש ויש לי גם אחות קטנה, אני רואה שאמא עסוקה בה- לא בטוח שאני ארגיש בנוח לעצור אותה ולבקש יחס כי נמאס לי לצייר ואני רצה לשחק עם אמא. אבל אם אגיד שאני רעבה, סביר מאד להניח שהיא תתייחס J
4. רווח משני- לעיתים, ברגע שהילדים מבינים מה יכול לגרור תגובה מאיתנו, ההורים, הם יעשו את זה. גם אם התגובה תהיה לא נעימה. אם בכל פעם שאני אבקש אוכל אמא תעשה מזה סימפוזיון שלם (נאום+הטפות+הפחדות)= הרווחתי המון המון יחס. "בעיקר אם אמא גם מספרת לכל החברות שלה שהיא לא יודעת מה לעשות איתי ועם זה שכל היום אני אוכלת. ככה אני גורמת לה לזכור אותי גם כשהיא עם אחרים..."

אהבה לאוכל היא דבר חיובי. לפעמים, כאשר  קיים  חשש מהשמנה, ילד שאוהב לאכול עלול לעורר חרדה אצל ההורים  ולגרור תגובה מגבילה. כך בעצם נכנסים ללופ אשר מגביר את האכילה המיותרת.

הערות לא עוזרות. אם את עצמך בעלת נסיון בדיאטות, או אם את מכירה כאלה שיש להם נסיון, את יכולה להבין את זה. זה לא בשליטתה. בטח לא בגיל כל כך צעיר.

הטיפ הכי טוב שאני יכולה לתת לך הוא להפסיק להתייחס. לגמרי. POKER FACE. להמנע מנאומים. איומים והפחדות- לחלוטין מיותר (על מבוגרים זה לא עובד. ילדים לא מסוגלים אפילו להבין את ההשלכות לטווח הארוך). 

במקביל- לדאוג לסביבה בריאה עבורה:

• להשתדל להגיע פחות לאירועים בהם יש כמויות גדולות של אוכל (בעיקר ג'אנק) או לקרובי משפחה/ חברים שידועים כמעתירי ממתקים.
• אם מדובר בקרובי משפחה או בחברים ממש קרובים (ורק אז) ניתן לנסות להשיג את שיתוף הפעולה שלהם ולבקש שיוציאו פחות או לא יוציאו בכלל.
• כשיש לך שליטה (בבית)- לדאוג למגוון מזונות עשיר ומזין.
• להשתדל להפחית מקרים בהם את עצמך יוזמת את אכילת הממתקים.
• להעלות את הפעילות הגופנית כערך משפחתי: כולם עושים פעילות. אם בחוגים או כפנאי פעיל. רצוי לבחור חוג ספורט אחד לפחות לכל ילד.
• לאכול ארוחות משותפות.

אם את מודעת לכך שקשה לך, שהחרדה שלך גדולה, שגם אם הילד/ה עדיין אינם בעודף משקל אך את מוטרדת מעליה במשקל- גשי להתייעץ ולקבל הדרכה מתאימה.

עוד על מה עושים כאשר הילד כל הזמן מתלונן שהוא רעב- ניתן לקרוא כאן.

"נורות אדומות"- איך יודעים אם יש בעיה ומה עושים?

מתי צריכות להדלק 'נורות אדומות'?

אם שמתם לב לאחת או כמה מבין התופעות הבאות:

·         עליה מתונה או פתאומת במשקל הילד

·         חוסר עליה במשקל לאורך תקופה (תלוי בגילו של הילד)

·         חוסר עליה בגובה

·         אובדן תיאבון

·         תיאבון מוגבר/ אכילה בלתי פוסקת

·         בררנות קיצונית באכילה

מה עושים?

קודם כל פונים לרופא הילדים.

במידת הצורך הוא יפנה לבירור מתאים, שייתכן וחלקו יתבצע אצל דיאטנית קלינית המתמחה בטיפול בילדים.

מה להכין לפגישה הראשונה עם הדיאטנית?

בכדי לייעל את הפגישה, רצוי שתגיעו מוכנים:

·         רישום אכילה בן מספר ימים, כולל סופשבוע. רישום אכילה כזה רצוי שיהיה מדוייק ככל הניתן ויכלול: שעת אכילה, מה נאכל, באיזו מסגרת (מטפלת/גן/ביה"ס/צהרון/חוג/מסיבת יום הולדת/ארוחה משפחתית/ מסעדה וכו'), כמה אכל (הערכה).

·         מהם השינויים אליהם שמתם לב? (כמויות שגדלו/ הצטמצמו, אדישות לאוכל, צמצום המגוון, חיפשו אחר אוכל וכו').

·         נתונים נוכחיים וקודמים של משקל וגובה. רצוי להביא לפחות 2-3 מדדים. כמה שיותר מדדים- כך ההערכה שתתבצע תהיה מדוייקת יותר.

הערה חשובה: בדרך כלל רצוי להגיע ללא הילד, פחות בפגישה הראשונה. כך תתאפשר שיחה חופשית יותר. מעבר לכך, בעיקר אם מדובר בעליה במשקל, ועל אחת כמה וכמה כשהילד צעיר, הנזק בשיתופו בתהליך עלול לעלות על התועלת. 

צפייה בטלוויזיה גורמת לילדים להשמין

לצפייה מרובה בטלוויזיה יש השפעה על הרגלי האכילה שלנו ובעיקר על השמנה. איך להתמודד עם צפייה מרובה של ילדים בטלוויזיה ועם הנטייה לאכול מולה?

אני זוכרת את החופש הגדול, כשהייתי ילדה. בין הים, הבריכה, הפטפוטים הבלתי פוסקים עם החברות, הייתה שם גם הטלוויזיה. והיה לה מקום של כבוד, בבילויי הקיץ שלי, ושל חברותיי. תכניות בוקר  ארוכות (רואים 6:6, מישהו זוכר?), סדרות, סרטים בווידאו. שעות על גבי שעות של צפיה.

גם היום, לטלוויזיה יש מקום משמעותי בחיי ילדינו והם מבלים שעות רבות בכל יום מול המסך. מחקר של פרופ' עמוס רולידר מצא כי תלמיד ישראלי ממוצע יבלה מול מסך הטלויזיה כ-3.5 שעות ביום, ועוד כשעה וחצי במחשב. נתון זה נכון לימי לימודים, בימי חופשה המספרים גבוהים יותר.

למעשה ילד ממוצע יצבור עד גיל 14 שנתיים שלמות של צפייה בטלוויזיה. מחקרים רבים מקשרים בין צפייה מרובה לבין היעדר כישורים חברתיים, הפרעות קשב וריכוז, חרדות והפרעות שינה; וכמובן קשר בין צפייה מרובה לבריאות ולהרגלי אכילה.

מחקר אחר שנעשה בארה"ב מצא כי ילדים שהוגבלו למספר מצומצם של שעות צפייה בטלוויזיה בשבוע, הפחיתו בממוצע כ-10% ממשקלם. ארגון הבריאות האמריקאי מקשר בין צפייה בטלוויזיה לבין ילדים הסובלים מהשמנה, מחלות כמו לחץ דם גבוה, סכרת, בעיות גב, בעיות נשימה ועוד.

 

מה מזיק כל כך בצפייה מרובה בטלוויזיה?

• צפייה בטלוויזיה או במחשב היא זמן פאסיבי, זמן של ישיבה ללא תנועה. אפילו בעת משחק קופסא או הרכבת פאזל אנו נעים יותר.

• עוד התברר שילדים שצופים יותר בטלויזיה צורכים פחות פירות וירקות.

• פרסומות - מעודדות קניה. נמצא כי ילדים החל מגיל 3 כבר יזהו בסופר את המוצר מהפרסומת, וידרשו אותו. הפרסום, אגב, מתוחכם, הוא פונה במיוחד לקהל היעד שלו, לילדים, ומפתה אותם לקנות.

• אכילה מול הטלוויזיה נעשית בהיסח דעת. כאשר אוכלים תוך כדי צפייה אנו מפספסים את איתותי השובע, לועסים פחות ועל כן אוכלים כמות גדולה יותר של אוכל.

• הטלוויזיה מעבירה לילדים ולהורים מסרים בעייתיים, לדוגמה, בפרסומות ממרח שוקולד מוצג כארוחה מאוזנת, דגני בוקר כבריאים, חטיפי אנרגיה כארוחה מזינה וכדומה.

• קושי בדחיית סיפוקים - בניגוד לקריאת ספרים, הקצב בתוכניות הטלוויזיה הוא מאד מהיר ולא מצריך השקעת מחשבה. בעיקר לקהל הצעיר, התוכניות קצרות והמעברים מהירים. גם הפיקוח ובעייתי: אם בעבר היה מכשיר טלוויזיה אחד בבית, וכולם רבו על איזה סרט או איזה ערוץ לראות, כיום בבתים רבים יש לכל ילד מכשיר משלו בחדר. כך, שלא רק שאין פיקוח על משך הצפיה ועל התכנים הנצפים, גם אין צורך בדינמיקה הכל כך חשובה הזו של משא ומתן, וויתורים ודחיית סיפוקים.

איך להתמודד עם בעיית הצפייה בטלוויזיה:

• בוחרים תכניות - עוברים ביחד על לוח המשדרים, בוחרים מספר תכניות ומכניסים אותן  למערך סדר היום.

• משך צפייה מומלץ ביום - לא יותר משעתיים (סה"כ לטלוויזיה ולמחשב).

• הוציאו מכשירי טלוויזיה ומחשבים מחדרי הילדים. הקפידו על צפייה באזור 'ציבורי'. כך תוכלו לפקח על משך הזמן בו מבלים ילדיכם מול המסך ולאילו תכנים הם חשופים.

• צפייה משותפת ומבוקרת - שבו עם הילדים, צפו עמם בחלק מהתוכניות שהם אוהבים. דעו לאלו תכנים הם חשופים. נהלו עמם שיחה על המסרים השונים המועברים בתוכניות. היו פתוחים לשמוע מהם שאלות או מחשבות.

• הטלוויזיה היא בייביסיטר נפלא, אך דאגו לאזן את שעות הצפייה בפעילויות מגוונות אחרות, רצוי כאלה המשלבות פעילות פיזית.

• לא אוכלים מל הטלוויזיה - הנהיגו את הכלל. כמובן שאין רע בהגשת צלחת פירות חתוכים או קערת פופקורן מדי פעם, אך צריך לדאוג שהארוחות ייאכלו בישיבה ליד שולחן, כאשר הטלוויזיה אינה פועלת.

הכתבה כפי שהופיעה באונלייף בתאריך 10.7.11
http://www.onlife.co.il/%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%94/%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D/27112/%D7%A6%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%91%D7%98%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%99%D7%96%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%95%D7%A4%D7%9B%D7%AA-%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A9%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94-%D7%A2%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9D

איך לעודד דימוי גוף בריא ותקין לפעוטות

אם ברצונך לקבל לתיבת המייל שלך כתבות נוספות, מתכונים וטיפים בנושא תזונת ילדים, ניתן להשאיר שם וכתובת מייל כאן.
אני נגד ספאם ומבטיחה שלא להעביר הלאה את הפרטים.

דואר אלקטרוני *
שם *

דימוי הגוף שלנו נבנה ומתעצב במשך השנים, מתוך תגובות של הסביבה לגופנו בהמשך, משתלבות תצפיות בסובבים אותנו בהתייחסותם לגופם. בשלב הבא מתרחשת הפנמה של ההתייחסות כלפי עצמנו. ככל שהילד ייחשף למודלים בריאים יותר של דימוי גוף תקין בסביבתו, כך דימוי הגוף שלו עצמו יהיה תקין יותר.

לעומת זאת, אם ילדה, למשל, תשמע את אמה 'יורדת' על המראה שלה ותיחשף לשנאה העצמית של האם כלפי גופה, דימוי הגוף של הילדה עלול להיפגע. שכן, ילדים, בעיקר צעירים, תופסים את הוריהם כמושלמים ושואפים להדמות להם. כל מסר אחר יתקבל בתדהמה ובקושי רב.

בניית דימוי עצמי מתחילה בגיל צעיר ומושפעת מהקשר עם המטפלים בסביבת התינוק.

האכלה היא הקשר הראשוני של ההורה והתינוק. ההאכלה מהווה ניסיון להבין את צרכיו של הפעוט, לפענח את הצורך שלו באוכל וכמובן מהווה קשר בסיסי של מגע ותקשורת.

התינוק הקטן מפרש את העולם, בשלב הראשוני, דרך עיני האם או המטפל. יותר מזה, תינוקות צעירים עסוקים בתחושות פיזיות כמו רעב או עייפות, כאב או נינוחות. בשלב הצעיר הזה אין לתינוק תחושת נפרדות מהאם. מבחינתו הם גוף אחד, שצריך להיענות לכל צרכיו הפיזיים. בהמשך התינוק מבין כי גופו נפרד מגוף האם ולגופו יש משמעות.

להאכלת התינוק והפעוט יש משמעות כיוון שדרך עיני ההורה הוא רואה את עצמו ובונה את הדימוי שלו. אם ההורה מרוצה מהפעוט, מגופו ומהתפתחותו, סביר שגם הפעוט יחווה חוויה חיובית ויקבל את גופו. הורה המנסה להאכיל מבלי להיות קשוב לתינוק או לפעוט ובוחן את ההתפתחות והגדילה בביקורתיות, יעביר מסר, גם אם לא מילולי, של חוסר שביעות רצון.

מסרים של ההורה לגבי גופו של התינוק והתעסקות בגוף יכולים ליצור דימוי גוף מעוות שישפיע בעתיד על הילד במספר צורות כמו תזונה לקויה הפרעות אכילה ועוד. כל אלה משמעותיים בחברה בה נתוני הפרעות אכילה רק גדלים והגיל יורד.

להיות אדם שמן בחברה שמקדשת רזון-אינה מציאות קלה. על אחת כמה וכמה כשמדובר בילדים. ילדים, בנוסף להימצאותם בתקופת גדילה והתפתחות פיזית, מגבשים גם את זהותם ומבנה אישיותם, זה הגיל בו נוצרים ומתפתחים דפוסי התנהגות והגנה כמו גם דימוי העצמי ודימוי הגוף.

החיים בסביבה הדוחה השמנה ומעודדת מודל יופי מאד ספציפי ורזה, הילדים גדלים מגיל מאד צעיר בקבלת מסרים ששומן קשור במגוון תכונות שליליות כגון עצלנות, חוסר כוח רצון  ואינטליגנציה נמוכה ומפנימים אותם.

המסרים הנ"ל קיימים בכל מקום סביבנו:

סרטי טלוויזיה: פתחו לרגע ערוץ הילדים  ובדקו איך נראות הגיבורות בסדרות, גם אלו הלא מצוירות. למרות הדגש הפמיניסטי בחלק מהסרטים הגיבורות, בעיקר המצוירות, הן בעלות ממדים של בובת ברבי, כלומר אנורקסיה בהתגלמותה.

סרטי קולנוע: בל, שלגיה, רפונזל, סינדרלה, פוקהונטס, הנסיכה יסמין ושאר חברותיהן- ממדי גופן דומים אחת לשנייה ורחוקים להפליא מזה המציאותי.

טלנובלות וסרטים: אליהם חשופים הילדים כבר מגיל צעיר מאד המוצלח הוא החתיך. בעולם הטלוויזיה והקולנוע של הילדים, בעיקר הצעירים, השמנים לרוב יהיו גם הרעים או הטיפשים ובד"כ הם יהיו גם כעורים, וגם ל'גברים' נסיכים שם מבנה גוף משולש וחטוב למדי. גם בשלטי חוצות, מגזינים שונים ועוד.

כמו המבוגרים, כך גם הילדים קיימים במגוון צבעים, גדלים ומידות, השונות הזו היא נורמלית ותקינה. הבעיה העיקרית מתחילה כאשר אנו, ההורים, נלחצים ממסרי החברה כי משהו לא בסדר עם הילד, ומכניסים אותו למעגל של דיאטות, הגבלות ומסרים המחזקים את הבעייתיות שבו, שתוצאתם העיקרית היא פגיעה בדימוי הגוף ולרוב גם השמנה.

ההתייחסות הזאת מתחילה בגיל צעיר מאד ממדידות וניסיון להכניס את התינוק לגרפים ולהעיר על עליה במשקל או על כל מדד אחר.

 למה חשוב לפתח דימוי גוף נכון כבר בגיל צעיר? דימוי הגוף נבנה בגיל הצעיר וממשיך עם הילד בהתבגרותו. ילד בעל דימוי גוף נמוך יהיה מועד יותר להתעללות פיזית, רגשית ומינית. הוא יגדל לתוך חיים אומללים, לניסיונות לרצות אחרים, רחוק מרצונותיו הוא עצמו ומיכולת להגשמה עצמית. בעקבות זאת יגדלו סיכוייו לפתח מגוון הפרעות כגון הפרעות אכילה, התמכרויות שונות ודיכאון.

חשוב לציין שלא פחות סובלים גם הילדים הרזים מאד. גם הם, כמו חבריהם בקצה השני של עקומת ההתפלגות הנורמלית, מתקשים למצוא בגדים המתאימים למידתם (לעיתים קרובות מתבגר מאד רזה צריך לחפש בגדים בחנויות ילדים), הם חשופים מאד להערות וההורים לביקורת.

ילדים מתחילים להיות מודעים היטב לגופם סביב גיל 5. מחקרים שונים מצאו כי בגיל 5-7 הילד מתחיל לראשונה להבין כי מתביישים בו או גאים בו. גיל הופעת הפרעות אכילה צנח לאחרונה לגילאי 8-9. בניגוד ל'חסרונות' אחרים, השמנה הינה תופעה חיצונית, ומאד לא מקובלת בחברה. הרגישות סביב הנושא הינה גדולה.

המסרים הגלויים והסמויים אותם אנחנו ההורים מעבירים לילדנו הינם משמעותיים. אם הורה אינו מרוצה ממשקלו של בנו, גם אם נמנע מלהעיר לו על כך, אך בפועל מוצא את עצמו מעיר לו ומתעניין בכל פעם שהוא מבקש תוספת, חטיף כלשהו או מציב גבולות נוקשים בנושא אוכל- המסר שהוא מעביר לילד הוא שיש לו בעיה. גם אם לא ידבר על הנושא אלא 'רק' ייקח אותו למטפלים כאלה ואחרים עקב נושא המשקל, אותו מסר יועבר.

כל מבט מכאיב

בעבודתי עם נשים בעלות עודף משקל- רובן מציינות ילדות שמנה. כמעט כולן זוכרות יחס מתערב ושיפוטי של ההורים והצוות החינוכי, גם אם הגיע ממקום דואג וחיובי. המשותף הנוסף הוא שכל הפעולות שננקטו אז, לא רק שלא הועילו, אלא עוד החמירו את התופעה.

מבוגרים שהיו ילדים שמנים זוכרים הערות כגון: "את בטוחה שאת צריכה את המעדן הנוסף הזה?". את המבט המאוכזב של אמא שכל חולצה שמדד לא התאימה, את ההערה המעליבה של אבא אודות הבטן הרפויה ואיך היא נראית בבגד ים. ילדים שמנים זוכרים בכאב את הילדים שזרקו אבנים על הבטן בכדי לראות איך הן קופצות בחזרה, הערות של השכנה: "את כל כך יפה, אם רק היית יורדת 5 קילו", את המבטים הננעצים בפיהם עם כל ביס כשאכלו בחוץ.

כל אלו משאירים צלקות בלתי ניתנות להסרה בנפשו של הילד וישפיעו על דרכי התמודדותו עם המשקל, האכילה והאוכל, על בטחונו העצמי ודימוי הגוף שלו כמבוגר.

בעיקר אתם ההורים- כל מבט שלכם וכל הערה, נחקקת ונשמרת בזיכרונם. תחושת האכזבה שלכם מהם, בעיקר אם טרחתם ולקחתם אותם לדיאטנית או למסגרות כאלה ואחרות, השקעתם ממיטב זמנכם וכספיכם, והילד לא הצליח. כל אלה מצטברים למאגר ההולך ומתמלא של תחושת אכזבה, כישלון וחוסר ערך.

כיצד ניתן לטפח דימוי גוף תקין אצל ילדינו?

·                       ביקורת: הימנעו מלהעביר ביקורת על המראה החיצוני של הילד כבר מגיל צעיר מאד. נסו גם להימנע מהעברת ביקורת אודות מראהו החיצוני של אדם אחר או של עצמכם

·                       :מחמאות: הפחיתו במחמאות הקשורות במראה חיצוני ('כמה שאת יפה!', 'איזה חתיך אתה!'). העדיפו להרעיף מחמאות איכותיות יותר.

·                       ביטחון עצמי: חזקו את  הביטחון העצמי של הילד - בעיקר אם הוא בעל מראה שונה מהנורמה: רזה יותר/שמן יותר/ נמוך יותר/ גבוה יותר/ עם משקפיים/ ג'ינג'י/ מנומש או כל שוני אחר. ניתן לעשות זאת ע"י חיזוק יכולות מיוחדות, כשרון מסוים וע"י פעילות גופנית שהילד נהנה ממנה וחווה הצלחה

·                       מה עושים עם השוני: היו מודעים לשונות הקיימת בחיצוניות כמו גם בפנים, קבלו אותה אתם והיו נכונים לדיון פתוח עם הילדים.

·                       ויסות רעב ושובע: תנו לילד את האחריות לקבוע אם הוא רוצה לאכול, מה וכמה. חלוקת האחריות היא ברורה: ההורים קובעים מהו מגוון המזונות שיהיה בבית, מה יוגש בארוחה ועל קיומן של ארוחות מסודרות. הילד הוא האחראי הבלעדי על הבחירה מה לאכול מתוך המגוון הקיים, כמה לאכול ואם בכלל.

·                       צפייה ביקורתית במסרים השונים מהמדיה - פרסומות, תכניות שונות, מגאזינים.

·                       מודעות: זכרו כי השינוי אמור להתחיל בנו, ההורים. אם נהיה מודעים לדעותינו ואמונותינו, נעביר את התגובות שלנו דרך מסננת בריאה יותר, נחסוך מילדינו שנים רבות של עוגמת נפש וסבל.

אבל איך אני אגרום לילד לשתף פעולה?

פנתה אלי אם לילד בן 7 בעל משקל עודף, במגמת עלייה בשנתיים האחרונות.
כשבקשתי פרטים אודות התנהלות האכילה שלו, סיפרה שלא אוכל פירות וירקות, אוכל כמויות גדולות של פחמימות בכל ארוחה, המון חטיפים ומעדנים מתוקים ודגני בוקר. לדבריה, דפוסי האכילה של שאר בני הבית (אח גדול, אחות צעירה ושני ההורים- כולם, אגב, במשקל תקין), דומים.

אותה אם דואגת לגורל בנה. סיפרה שכבר מציקים לו בבי"ס, שהוא מתבייש בבטן שלו. היה לה חשוב לגרום לו לשנות את דפוסי האכילה שלו, ורצוי במהרה. בחלקו הראשון של המפגש היא שאלה אותי כמעט עשר פעמים: אבל איך נגרום לו לשתף פעולה? איך נוכל לוודא שהוא אכן אוכל יותר ירקות ופחות חטיפים?

במהלך המפגש שוחחנו על החשיבות של שינוי התנהלות האכילה בבית של המשפחה כולה. אין דרך (בריאה) להכריח ילד (או מבוגר) לאכול משהו. חלוקת האחריות צריכה להיות ברורה: ההורה מחליט מה מבחר המזונות שיהיו בבית, מתי אוכלים ומה יוגש בארוחה. הילד אחראי בלעדי להחליט מה מתוך המבחר הוא בוחר לאכול, אם בכלל, וכמה.

לא נכון ולא ניתן לצפות מילד (בטח לא בגיל כל כך צעיר), שייקח אחריות על הבריאות שלו ועל התזונה ואורח החיים בבית. ילדים גדלים בתוך הסביבה שאנחנו בוחרים לגדל אותם בה, ולתוך הרגלים שאנחנו ההורים מקנים להם. אם יוגשו ירקות ופירות באופן רציף וזמין, יגדל הסיכוי שהילד יאכל אותם. אם נשתמש בצלחות קטנות- הכמות שתאכל תקטן. אם נתרגל לשבת לאכול יחד, נשמש עבורם דוגמה ומודל לאכילה נכונה, לעיסה איטית, בחירת מזונות וכו'.

בסדרת מחקרים שנערכו בשנים האחרונות לא נמצא ייתרון כאשר הילד היה מעורב בתהליך הטיפולי לירידה במשקל, לעומת טיפול בהורים עצמם. ולהיפך. לעיתים קרובות כאשר שולב גם הילד בתהליך, הוא למד שיש לו בעיה, שהוא לא בסדר. הופעל עליו לא מעט לחץ מצד ההורים לשנות, לעיתים קרובות שינויים שכלל לא היו בשליטתו. הילדים האלה צוברים חוויות של כשלון ואכזבות כבר מגיל צעיר. מכאן, הדרך לפתח דימוי גוף בעייתי או הפרעת אכילה בעתיד, היא קצרה.

האם הסכימה איתי לחלוטין. הכנו רשימת ייעדים לשינוי, הכוללים שינויים תזונתיים ושינוי בהסרת המוקד הטיפולי מהילד למשפחה כולה.

יצאנו לדרך. מצפה להמשך.

ילד שמן ונורמלי

מאחר והצאצאים הפרטיים שלי גדלו קצת, והם כעת מעט יותר עצמאיים בגני המשחקים, היה לי פנאי להתבונן בהתרחשות מסביב.
באחת הפעמים, היו המון ילדים, בעיקר כאלה בגילאי 2-5, להערכתי.
במבט חטוף כבר רואים את ההבדלים ביניהם. יש כאלה גבוהים ויש נמוכים, יש בלונדינים ויש כהים, פרועים או רגועים, וכמו שיש ילדים רזים, יש גם ילדים שמנים.

הילדים השמנים שאני מדברת עליהם, בדיוק כמו חבריהם הרזים, אגב, לא היו שמנים בצורה קיצונית. הם היו, ללא ספק, גדולים(מאחר ויש לי נסיון קליני, אני מרשה לעצמי להעריך כי הם גם נכנסים לקטגוריית עודף משקל, בדרגותיו השונות). אבל הם כולם היו מלאי חיים, ללא קושי בהתנהלות, במוטוריקה, ללא כבדות בתנועתם. הם פשוט נראו לי "שמנים בריאים".
השונות הזו קיימת בכל תחום.
תמיד יהיו אנשים שקצה אחד של הסקאלה וכאלה שיהיו בקצה המנוגד.
וכמעט כל הרצף הוא נורמלי ותקין.

עכשיו נשאלת השאלה, מה יהיה עם אותם חבר'ה בעתיד?
נכון שישנם לא מעט מקרים, בהם, עם ההתבגרות והקפיצה בגובה, הפרופורציות משתנות וההשמנה תעלם.
באותה מידה, ישנם מקרים, שילד שמנמן ייגדל להיות מתבגר לא רזה, ואפילו מבוגר עם עודף משקל/השמנת יתר במידה כלשהי.
ושוב אני מדגישה, שזה בסדר ותקין.

אז איפה הבעיה?
הבעיה עלולה להיות, אם אותם ילדים יקבלו מסר שמשהו בהם לא בסדר. שבעצם כך שהם אינם רזים, יש להם בעיה. והמסרים האלה מגיעים בדרכים רבות כ"כ: דרך המדיה, החברים וגם דרך ההורים.
וההורים, פעמים רבות עושים את זה בתום לב. מתוך רצון אמיתי לחסוך לילד קשיים בעתיד. בין אם הם חוו קשיים דומים בילדותם וגם אם לא. ואז, זורעים בילד את המחשבה והרעיון, שהוא לא בסדר.
ייתכן מאד שהוא חכם, ויפה, ומוכשר בכדורגל, מצייר נהדר, הוא אח אוהב וילד מסור, אבל...אם הוא רק היה 5 ק"ג פחות, רק אז הוא היה מושלם.
ולא תמיד צריך לדבר על זה עם הילד בכדי להעביר לו את המסר.

כי לילדים יש רדארים מאד מפותחים ורגישים. הם מרגישים, שרק אותם שואלים אם הם מעוניינים בתוספת, שרק אותם מגבילים למשולש פיצה אחד, שמדברים עליהם כשחושבים שהם לא שומעים...
או שלוקחים אותם לרופא או לדיאטנית. המסר שמועבר הוא מאד ברור. יש לך בעיה.

ואז, הנורמלי, באמת הופך לבעייה.
והמשקל הופך לאישיו.
ונכנסים למעגל של נסיונות לרזות, ולתפריטים והגבלות, ולומדים שפת אכילה חדשה, שרחוקה מאד מלהיות אינטואיטיבית.
הדרך הזו, לעולם לא תוביל למקום טוב.

הדרך הזו תגרום לילדים השמנים והבריאים, להפוך למבוגרים שמנים או רזים, אך עם אכילה מאד בעייתית, ועם דימוי גוף לא תקין.
או במילים אחרות, לחיים של אומללות.

נכון שאני קצת מקצינה.
בהחלט חשוב לעקוב אחר משקל הילד, ולוודא אין קפיצות במשקל (שהוא שומר על רצף גדילה תקין ואחיד. גם אם מדובר על אחוזון עליון). ואין להזניח.
אבל רק בגלל שהילד שלי יותר שמן מחבריו, לא עושה אותו בעל בעיה שיש לפתור/ לתקן.
להיפך- בגלל שהסביבה בה איו חיים היא כ"כ בעייתית מבחינת המסרים מקדשי הרזון, חשוב לכל הורה להעביר לילד שלו את התחושה שהוא מיוחד, מקסים ואהוב בדיוק כפי שהוא. רזה, שמן, טוב במתמטיקה או כשלון באנגלית.