היום בגן המשחקים:
אמא עם קטנצ'יק כבן שנה וחצי.
האכילה אותו בדני וניל.
הוא לא רצה את הדני.
סגר את הפה.
היא דחפה לו את הכפית בכוח.
הוא הסתובב עם הגב אליה (ישב על ספסל).
היא דחפה לו כפית בכוח.
הוא בכה.
נזל לו מעט, אז היא אספה עם הכפית והחזירה לו לפה.
הציעה לו עוד כפית. הוא סובב את הראש וצעק.
היא הוציאה שקית של במבה.
כשפתח את הפה לאכול במבה, היא מיהרה ודחפה לו כפית של מעדן.
40 דקות היינו בגינה, 40 דקות היא הסתובבה עם המעדן ביד.
היא לא אמא רעה, אין לי ספק בכך. היא נראתה בעיקר במצוקה.
וגם הילדון סבל:
הוא ניסה לסמן לה בכל כוחו, שהוא לא רוצה לאכול...
1. למה החרדה?
הורים רבים פוחדים שהילד לא יאכל מספיק.
לעיתים לסבתות יש חלק בכך, או לאחיות טיפות חלב (תראי איזה רזה הוא? הוא אוכל לך?).
ילדים לא אוכלים 'לנו'. לא אוכלים בשבלינו.
ילדים בריאים אוכלים.
התפקיד שלנו, ההורים, הוא לדאוג לכך שיהיה אוכל זמין ואיכותי. התפקיד של הילדים לבחור מה מתוך המבחר הם רוצים לאכול, כמה ממנו ואם בכלל.
2. למה לא לדחוף אוכל?
זה לא נכון פיזיולוגית. אם הילד לא רעב, הוא לא זקוק לאוכל.
מניפולציות שכאלה, כמו גם משחקים וקרקסים, אווירונים, אכילה מול הטלויזיה וכו'-
אכילה בהיסח הדעת,
רק מרחיקה את הילד מהתחושות הטבעיות של רעב ושובע,
אשר כל כך מדוייקות אצלו...
מעבר לכך, מדובר באקט אגרסיבי וחודרני.
פתח להפרעת אכילה בעתיד.
3. למה לא להגניב אוכל מסויים כאשר הילד מתכונן למאכל אחר?
האמון שיש לילדים בנו, גם בנושא ההאכלה, הוא משמעותי.
אם 'נעבוד' על הילדים, האמון הזה ייעלם.
אם האמון הזה ייעלם, ייעלם איתו האמון בהורים גם בתחומים נוספים.
מה אפשר לעשות אחרת?
כלל חלוקת האחריות:
ההורים מחליטים מהם המאכלים שיהיו בבית ומה יוגש לארוחות.
הם גם אחראים על קיומן של ארוחות ועל האווירה בהן.
הילדים הם האחראים לבחור מה הם רוצים לאכול מתוך המגוון המוצע,
כמה הם רוצים לאכול
ואם בכלל.
אם מתכננים ארוחה והילד מסרב,
ניתן להציע אותה שוב (או משהו אחר) במועד מאוחר יותר.
רצוי לשים לב לקיומם של דפוסים:
למשל, אם בשעה 17:00 באופן קבוע הילד מסרב לאכול,
ייתכן והוא אינו רעב עדין.
למחרת רצוי להציע את הארוחה בשעה מאוחרת יותר.
בכל מקרה- לא מכריחים לאכול.
ואם אתם חושבים שהילד אוכל אכילה בררנית
ככה בשגרה, מוזמנים לקרוא גם את הפוסט הבא:
"הוא לא אוכל לי כלום! על אכילה בררנית"
לחיי ארוחות נינוחות ונעימות!!
