"הוא
כל הזמן מחפש אוכל!
כל הזמן סביב המקרר. " אני
רעב", "מה יש לאכול?", "מתי אוכלים?"
כאשר אבא שלו מגיע הביתה, הוא מבקש
לאכול שוב, למרות שסיים ארוחה גדולה רק שעה קודם.
גם כשאנחנו יוצאים, לחברים או לאירועים,
הוא כל הזמן סביב שולחן האוכל.
אנחנו ממש מיואשים. לא יודעים מה לעשות איתו. מעבר לאי הנעימות,
הוא ממש עלה במשקל בשנה האחרונה, וגם ככה קיים אצלו עודף. גם אני וגם אבא שלו עם
הסטוריה של השמנה מילדות. אנחנו מאד רוצים לחסוך ממנו את התלאות שעברנו, אבל לא
יודעים איך..."
התיאור הזה מוכר לך?
הוא מאד אופייני להרבה מהפניות אלי.
אוכל הוא שפה. האוכל הוא זמין ונגיש.
בקשה לאוכל (כמעט) תמיד תפעיל אותנו, ההורים.
ילדים (בפרט הצעירים שבהם) מתקשים להביע
רגשות ותחושות במילים.
יותר פשוט לילד עצוב/ עייף/ כועס/
מתוסכל/ משועמם להגיד שהוא רעב. לרעב, ההורים לא נשארים אדישים. עם הבקשה לאוכל
מגיע גם היחס. גם אם לא תמיד היחס חיובי.
הפעם, אני רוצה להתייחס לנקודה משמעותית
במיוחד: רעב.
לעיתים קרובות ילדים מחפשים אוכל פשוט
כי הם רעבים.
נכון שזה נשמע לא הגיוני: הרי הוא כל
היום אוכל!
אבל זה הופך להיות הגיוני כאשר נבחן מה
הוא אוכל ומתי: האם הוא אוכל ארוחת בוקר? באיזו שעה הוא מתעורר ומתי הוא אוכל את
ארוחתו הראשונה?
מה הוא אוכל בארוחה הזו? האם הוא רק
שותה שוקו/תה/חלב? אוכל עוגיה? חטיף קטן?
אחרי צום של לילה, כל ילד (או מבוגר...)
בלי קשר למשקל, עשוי להיות רעב וזה הגיוני ונורמלי.
כשרעבים, מחפשים אוכל. גם ילדים צעירים,
שלא מודעים לכך שהם בכלל רעבים.
גם כשקיים אי סדר בארוחות, מחפשים אוכל.
מעין צורך השרדותי קדום שכזה.
כשרעבים, אוכלים כמויות גדולות יותר.
לועסים פחות, אוכלים מהר יותר, שובעים לאט יותר.
לכן, באופן פרדוקסלי- אל תצמצמו לילדים
ארוחות. גם אם הם בעודף משקל.
להיפך: קבעו ארוחות מסודרות ביוזמתכם.
אל תחכו שהם יבקשו ויחפשו.
- הקפידו על ארוחת בוקר, לפני היציאה לבית הספר או לגן.
- תציעו ארוחה אחר הצהרים. בלי קשר למה שאכלו בגן/בצהרון, אם בכלל.
- השתדלו להקפיד על ארוחת ערב בשעה קבועה פחות או יותר.
וכמובן שרצוי:
1. שהארוחות הללו יהיו כמה שיותר מזינות
ומשביעות, אפילו אם מדובר על 'עוד כריך'. זה עדיף על פני שקית במבה או עוגיות, אשר
אינן משביעות (ומספקות הרבה יותר קלוריות וערכן התזונתי נמוך).
2. שהארוחות תאכלנה ליד שולחן. לא מול
טלוויזיה.
3. לאכול יחד עם הילדים. דוגמה אישית
שווה יותר מאלף מילים.
4. לזכור שאנחנו, ההורים, אחראים על
המבחר שמוגש ועל קיום הארוחות. לילדים יש אחריות לבחור מה לאכול, כמה לאכול ואם
בכלל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה