בחנוכה, רכשנו עבור בננו את מארז ה DVD
'הלב'. העלילה קורעת הלב וההשלכות הפסיכולוגיות ואם מדובר בטעות או לא לרכוש אותו
עבור ילד בן שש (רמז: כן! זו טעות) אינן האישיו כרגע (בחיי שלא זכרתי שזה כל כך
עצוב!!). הנקודה היא שישבנו וצפינו בסדרה, פרק אחר פרק בסקרנות גדולה. לפתע
נזכרתי, שכילדה, היינו צריכים להמתין יום ולעיתים שבוע שלם בין פרק לפרק. הילדים
של היום לא רגילים לכך. הכל מאד מהיר. התכניות בטלויזיה קצרות (ושטחיות) ומתחלפות
במהירות, משחקי המחשב (והסמארטפונים) קצרים במכוון. הכל זמין, הצעצועים זולים
(ובאיכות כזאת) והתחלופה מאד גבוהה ומהירה.
דחיית סיפוקים: למה זה חשוב?
דחיית סיפוקים היא היכולת להמתין עד
לקבלת דבר מסויים. קשורה בקיומה של אינטליגנציה רגשית גבוהה ונמצאה כתכונה חיונית
לשליטה עצמית גבוהה ולהצלחה בחיים.
הילדים בימינו לא רגילים לדחות סיפוקים. רוצים הכל ועכשיו. גם אנחנו (המבוגרים) רגילים לקבל הכל ומהר: אין זמן להתעכב. תמיד בריצות. בג'ינגול. במרתון אינסופי להספיק. להספיק לעבוד, לתחזק בית וזוגיות, לבשל, להסיע, לבלות עם הילדים...מחפשים את קיצורי הדרך. גם האכילה שלנו נראית כך. 'על הדרך'. אוכלים תוך כדי נהיגה, תוך כדי עבודה על המחשב, תוך כדי בישול, תוך כדי הגשה לילדים. וגם כלפי הילדים: שלא יחכו וירגישו רעב. שלא ייגשו לבד ויפתחו את המקרר או ינסו להכין משהו בעצמם כי זה יעשה בלגאן ולכלוך. אז ניתן להם בינתיים משהו קטן (עוגיה או שניצל תעשייתי). ואם אפשר להרגיע אותם בינתיים בחטיף- מה טוב.
לילדים רבים טלוויזיה ומחשב בחדר-אין אפילו צורך במריבות האחים הכה טיפוסיות של
באיזה ערוץ לצפות ומי יחזיק בשלט.
אם בעבר הילדים שיחקו בחצר, היו חבורות
וכיום כבר לא- ההשפעה היא לא רק מבחינת הפחתת הפעילות הגופנית. ההשלכות החמורות לא
פחות הן היעדר הצורך בהתמודדות עם קשיים וקונפליקטים שעולים תוך כדי המשחק,
הסכסוכים, המריבות והחברויות. במשחק החברתי יש מנצחים ויש מפסידים. פעם אני קובע
ופעם האחר. שוב- דחיית סיפוקים. לא תמיד מה שאני מציעה יתקבל. וזה עוד לפני
שהתחלנו לדבר על הפחתת הקשרים הבינאישיים. הרבה מן התקשורת בקרב המתבגרים כיום
(וגם ילדים בגילאי 9-11) נעשית תחת תיווך של צ'אטים, סמסים, משחקים וירטואליים
משותפים. שוכחים איך זה להביט בעיניים, לגעת, להחשף פנים אל פנים.
על הקשר בין המדיה ומודל היופי הלא
מציאותי וחוסר משחקי החצר:
כל המודלים שהילדים שלנו חשופים אליהם
בפרסומות, בתכניות הטלוויזיה, בקליפים, בערוץ הילדים, במשחקי המחשב- הם אינם
מציאותיים. לא מבחינת המראה המשופץ שלהם ולא מבחינת היכולות שלהם. כאשר ילד רגיל
לראות את הכוכב שלו, שרירי, חסון ומצליח הוא שואף להיות כמוהו. הילדה רואה את
הכוכבת שלה רזה ומצליחה- היא אינה מודעת לדרך רצופת הכשלונות, האכזבות והקשיים
שהיא עוברת. ההווה הוא הקיים. וכאשר אין מודלים אחרים זמינים (כי מבוגרים
משמעותיים אחרים אינם ממש בנמצא) וגם הקשר לבני נוער אחרים אינו קיים כבעבר.
אז מה לעשות?
- בלו עם הילדים שלכם כמה שיותר. גם עם המתבגרים- למרות שהם עלולים
להעביר מסר שאינם זקוקים לכם. הם כן. ואפילו מאד.
- להמנע מלהכניס טלוויזיה ומחשב לחדרי הילדים. מקמו אותם במקום ציבורי בבית.
- עקבו ובדקו לאילו תכנים/ תכניות/ משחקים הילדים שלכם חשופים. גם בפייסבוק.
- הקפידו על צפיה ביקורתית בטלויזיה: נהלו שיח סביב התכנים, הדגישו את המודל הלא הגיוני.
- שוחחו על ההבדלים שבין הדמויות שעל המסך לאלה שבמציאות.
- הגבילו זמן מסך.
- עודדו פעילויות מחוץ לבית. רצוי כאלה המצריכות אינטראקציות חברתיות: גני משחקים/ פארקים לצעירים יותר (רצוי עם חברים מוכרים), חוגי ספורט (עדיפות לקבוצתי ולא בהכרח תחרותי).
למדו את
ילדיכם דחיית סיפוקים:
- שימו לב לאינטראקציה הזוגית שלכם, לדחיית הסיפוקים שלכם ושקפו אותם לילדים.
- הציבו בפניהם אתגרים ואל תהססו להגיד 'לא' במידת הצורך (גם אם הדבר יגרור מריבה).
- תנו לאחים/ חברים לפתור את מריבותיהם בעצמם ולהתמודד עם הסכסוכים החברתיים שלהם בעצמם. אל תזדרזו להציע פתרונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה