מאחר והצאצאים הפרטיים שלי גדלו קצת, והם כעת מעט יותר עצמאיים בגני המשחקים, היה לי פנאי להתבונן בהתרחשות מסביב.
באחת הפעמים, היו המון ילדים, בעיקר כאלה בגילאי 2-5, להערכתי.
במבט חטוף כבר רואים את ההבדלים ביניהם. יש כאלה גבוהים ויש נמוכים, יש בלונדינים ויש כהים, פרועים או רגועים, וכמו שיש ילדים רזים, יש גם ילדים שמנים.
הילדים השמנים שאני מדברת עליהם, בדיוק כמו חבריהם הרזים, אגב, לא היו שמנים בצורה קיצונית. הם היו, ללא ספק, גדולים(מאחר ויש לי נסיון קליני, אני מרשה לעצמי להעריך כי הם גם נכנסים לקטגוריית עודף משקל, בדרגותיו השונות). אבל הם כולם היו מלאי חיים, ללא קושי בהתנהלות, במוטוריקה, ללא כבדות בתנועתם. הם פשוט נראו לי "שמנים בריאים".
השונות הזו קיימת בכל תחום.
תמיד יהיו אנשים שקצה אחד של הסקאלה וכאלה שיהיו בקצה המנוגד.
וכמעט כל הרצף הוא נורמלי ותקין.
עכשיו נשאלת השאלה, מה יהיה עם אותם חבר'ה בעתיד?
נכון שישנם לא מעט מקרים, בהם, עם ההתבגרות והקפיצה בגובה, הפרופורציות משתנות וההשמנה תעלם.
באותה מידה, ישנם מקרים, שילד שמנמן ייגדל להיות מתבגר לא רזה, ואפילו מבוגר עם עודף משקל/השמנת יתר במידה כלשהי.
ושוב אני מדגישה, שזה בסדר ותקין.
אז איפה הבעיה?
הבעיה עלולה להיות, אם אותם ילדים יקבלו מסר שמשהו בהם לא בסדר. שבעצם כך שהם אינם רזים, יש להם בעיה. והמסרים האלה מגיעים בדרכים רבות כ"כ: דרך המדיה, החברים וגם דרך ההורים.
וההורים, פעמים רבות עושים את זה בתום לב. מתוך רצון אמיתי לחסוך לילד קשיים בעתיד. בין אם הם חוו קשיים דומים בילדותם וגם אם לא. ואז, זורעים בילד את המחשבה והרעיון, שהוא לא בסדר.
ייתכן מאד שהוא חכם, ויפה, ומוכשר בכדורגל, מצייר נהדר, הוא אח אוהב וילד מסור, אבל...אם הוא רק היה 5 ק"ג פחות, רק אז הוא היה מושלם.
ולא תמיד צריך לדבר על זה עם הילד בכדי להעביר לו את המסר.
כי לילדים יש רדארים מאד מפותחים ורגישים. הם מרגישים, שרק אותם שואלים אם הם מעוניינים בתוספת, שרק אותם מגבילים למשולש פיצה אחד, שמדברים עליהם כשחושבים שהם לא שומעים...
או שלוקחים אותם לרופא או לדיאטנית. המסר שמועבר הוא מאד ברור. יש לך בעיה.
ואז, הנורמלי, באמת הופך לבעייה.
והמשקל הופך לאישיו.
ונכנסים למעגל של נסיונות לרזות, ולתפריטים והגבלות, ולומדים שפת אכילה חדשה, שרחוקה מאד מלהיות אינטואיטיבית.
הדרך הזו, לעולם לא תוביל למקום טוב.
הדרך הזו תגרום לילדים השמנים והבריאים, להפוך למבוגרים שמנים או רזים, אך עם אכילה מאד בעייתית, ועם דימוי גוף לא תקין.
או במילים אחרות, לחיים של אומללות.
נכון שאני קצת מקצינה.
בהחלט חשוב לעקוב אחר משקל הילד, ולוודא אין קפיצות במשקל (שהוא שומר על רצף גדילה תקין ואחיד. גם אם מדובר על אחוזון עליון). ואין להזניח.
אבל רק בגלל שהילד שלי יותר שמן מחבריו, לא עושה אותו בעל בעיה שיש לפתור/ לתקן.
להיפך- בגלל שהסביבה בה איו חיים היא כ"כ בעייתית מבחינת המסרים מקדשי הרזון, חשוב לכל הורה להעביר לילד שלו את התחושה שהוא מיוחד, מקסים ואהוב בדיוק כפי שהוא. רזה, שמן, טוב במתמטיקה או כשלון באנגלית.
באחת הפעמים, היו המון ילדים, בעיקר כאלה בגילאי 2-5, להערכתי.
במבט חטוף כבר רואים את ההבדלים ביניהם. יש כאלה גבוהים ויש נמוכים, יש בלונדינים ויש כהים, פרועים או רגועים, וכמו שיש ילדים רזים, יש גם ילדים שמנים.
הילדים השמנים שאני מדברת עליהם, בדיוק כמו חבריהם הרזים, אגב, לא היו שמנים בצורה קיצונית. הם היו, ללא ספק, גדולים(מאחר ויש לי נסיון קליני, אני מרשה לעצמי להעריך כי הם גם נכנסים לקטגוריית עודף משקל, בדרגותיו השונות). אבל הם כולם היו מלאי חיים, ללא קושי בהתנהלות, במוטוריקה, ללא כבדות בתנועתם. הם פשוט נראו לי "שמנים בריאים".
השונות הזו קיימת בכל תחום.
תמיד יהיו אנשים שקצה אחד של הסקאלה וכאלה שיהיו בקצה המנוגד.
וכמעט כל הרצף הוא נורמלי ותקין.
עכשיו נשאלת השאלה, מה יהיה עם אותם חבר'ה בעתיד?
נכון שישנם לא מעט מקרים, בהם, עם ההתבגרות והקפיצה בגובה, הפרופורציות משתנות וההשמנה תעלם.
באותה מידה, ישנם מקרים, שילד שמנמן ייגדל להיות מתבגר לא רזה, ואפילו מבוגר עם עודף משקל/השמנת יתר במידה כלשהי.
ושוב אני מדגישה, שזה בסדר ותקין.
אז איפה הבעיה?
הבעיה עלולה להיות, אם אותם ילדים יקבלו מסר שמשהו בהם לא בסדר. שבעצם כך שהם אינם רזים, יש להם בעיה. והמסרים האלה מגיעים בדרכים רבות כ"כ: דרך המדיה, החברים וגם דרך ההורים.
וההורים, פעמים רבות עושים את זה בתום לב. מתוך רצון אמיתי לחסוך לילד קשיים בעתיד. בין אם הם חוו קשיים דומים בילדותם וגם אם לא. ואז, זורעים בילד את המחשבה והרעיון, שהוא לא בסדר.
ייתכן מאד שהוא חכם, ויפה, ומוכשר בכדורגל, מצייר נהדר, הוא אח אוהב וילד מסור, אבל...אם הוא רק היה 5 ק"ג פחות, רק אז הוא היה מושלם.
ולא תמיד צריך לדבר על זה עם הילד בכדי להעביר לו את המסר.
כי לילדים יש רדארים מאד מפותחים ורגישים. הם מרגישים, שרק אותם שואלים אם הם מעוניינים בתוספת, שרק אותם מגבילים למשולש פיצה אחד, שמדברים עליהם כשחושבים שהם לא שומעים...
או שלוקחים אותם לרופא או לדיאטנית. המסר שמועבר הוא מאד ברור. יש לך בעיה.
ואז, הנורמלי, באמת הופך לבעייה.
והמשקל הופך לאישיו.
ונכנסים למעגל של נסיונות לרזות, ולתפריטים והגבלות, ולומדים שפת אכילה חדשה, שרחוקה מאד מלהיות אינטואיטיבית.
הדרך הזו, לעולם לא תוביל למקום טוב.
הדרך הזו תגרום לילדים השמנים והבריאים, להפוך למבוגרים שמנים או רזים, אך עם אכילה מאד בעייתית, ועם דימוי גוף לא תקין.
או במילים אחרות, לחיים של אומללות.
נכון שאני קצת מקצינה.
בהחלט חשוב לעקוב אחר משקל הילד, ולוודא אין קפיצות במשקל (שהוא שומר על רצף גדילה תקין ואחיד. גם אם מדובר על אחוזון עליון). ואין להזניח.
אבל רק בגלל שהילד שלי יותר שמן מחבריו, לא עושה אותו בעל בעיה שיש לפתור/ לתקן.
להיפך- בגלל שהסביבה בה איו חיים היא כ"כ בעייתית מבחינת המסרים מקדשי הרזון, חשוב לכל הורה להעביר לילד שלו את התחושה שהוא מיוחד, מקסים ואהוב בדיוק כפי שהוא. רזה, שמן, טוב במתמטיקה או כשלון באנגלית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה