פנתה אלי אם לילד בן 7 בעל משקל עודף, במגמת עלייה בשנתיים האחרונות.
כשבקשתי פרטים אודות התנהלות האכילה שלו, סיפרה שלא אוכל פירות וירקות, אוכל כמויות גדולות של פחמימות בכל ארוחה, המון חטיפים ומעדנים מתוקים ודגני בוקר. לדבריה, דפוסי האכילה של שאר בני הבית (אח גדול, אחות צעירה ושני ההורים- כולם, אגב, במשקל תקין), דומים.
אותה אם דואגת לגורל בנה. סיפרה שכבר מציקים לו בבי"ס, שהוא מתבייש בבטן שלו. היה לה חשוב לגרום לו לשנות את דפוסי האכילה שלו, ורצוי במהרה. בחלקו הראשון של המפגש היא שאלה אותי כמעט עשר פעמים: אבל איך נגרום לו לשתף פעולה? איך נוכל לוודא שהוא אכן אוכל יותר ירקות ופחות חטיפים?
במהלך המפגש שוחחנו על החשיבות של שינוי התנהלות האכילה בבית של המשפחה כולה. אין דרך (בריאה) להכריח ילד (או מבוגר) לאכול משהו. חלוקת האחריות צריכה להיות ברורה: ההורה מחליט מה מבחר המזונות שיהיו בבית, מתי אוכלים ומה יוגש בארוחה. הילד אחראי בלעדי להחליט מה מתוך המבחר הוא בוחר לאכול, אם בכלל, וכמה.
לא נכון ולא ניתן לצפות מילד (בטח לא בגיל כל כך צעיר), שייקח אחריות על הבריאות שלו ועל התזונה ואורח החיים בבית. ילדים גדלים בתוך הסביבה שאנחנו בוחרים לגדל אותם בה, ולתוך הרגלים שאנחנו ההורים מקנים להם. אם יוגשו ירקות ופירות באופן רציף וזמין, יגדל הסיכוי שהילד יאכל אותם. אם נשתמש בצלחות קטנות- הכמות שתאכל תקטן. אם נתרגל לשבת לאכול יחד, נשמש עבורם דוגמה ומודל לאכילה נכונה, לעיסה איטית, בחירת מזונות וכו'.
בסדרת מחקרים שנערכו בשנים האחרונות לא נמצא ייתרון כאשר הילד היה מעורב בתהליך הטיפולי לירידה במשקל, לעומת טיפול בהורים עצמם. ולהיפך. לעיתים קרובות כאשר שולב גם הילד בתהליך, הוא למד שיש לו בעיה, שהוא לא בסדר. הופעל עליו לא מעט לחץ מצד ההורים לשנות, לעיתים קרובות שינויים שכלל לא היו בשליטתו. הילדים האלה צוברים חוויות של כשלון ואכזבות כבר מגיל צעיר. מכאן, הדרך לפתח דימוי גוף בעייתי או הפרעת אכילה בעתיד, היא קצרה.
האם הסכימה איתי לחלוטין. הכנו רשימת ייעדים לשינוי, הכוללים שינויים תזונתיים ושינוי בהסרת המוקד הטיפולי מהילד למשפחה כולה.
יצאנו לדרך. מצפה להמשך.
כשבקשתי פרטים אודות התנהלות האכילה שלו, סיפרה שלא אוכל פירות וירקות, אוכל כמויות גדולות של פחמימות בכל ארוחה, המון חטיפים ומעדנים מתוקים ודגני בוקר. לדבריה, דפוסי האכילה של שאר בני הבית (אח גדול, אחות צעירה ושני ההורים- כולם, אגב, במשקל תקין), דומים.
אותה אם דואגת לגורל בנה. סיפרה שכבר מציקים לו בבי"ס, שהוא מתבייש בבטן שלו. היה לה חשוב לגרום לו לשנות את דפוסי האכילה שלו, ורצוי במהרה. בחלקו הראשון של המפגש היא שאלה אותי כמעט עשר פעמים: אבל איך נגרום לו לשתף פעולה? איך נוכל לוודא שהוא אכן אוכל יותר ירקות ופחות חטיפים?
במהלך המפגש שוחחנו על החשיבות של שינוי התנהלות האכילה בבית של המשפחה כולה. אין דרך (בריאה) להכריח ילד (או מבוגר) לאכול משהו. חלוקת האחריות צריכה להיות ברורה: ההורה מחליט מה מבחר המזונות שיהיו בבית, מתי אוכלים ומה יוגש בארוחה. הילד אחראי בלעדי להחליט מה מתוך המבחר הוא בוחר לאכול, אם בכלל, וכמה.
לא נכון ולא ניתן לצפות מילד (בטח לא בגיל כל כך צעיר), שייקח אחריות על הבריאות שלו ועל התזונה ואורח החיים בבית. ילדים גדלים בתוך הסביבה שאנחנו בוחרים לגדל אותם בה, ולתוך הרגלים שאנחנו ההורים מקנים להם. אם יוגשו ירקות ופירות באופן רציף וזמין, יגדל הסיכוי שהילד יאכל אותם. אם נשתמש בצלחות קטנות- הכמות שתאכל תקטן. אם נתרגל לשבת לאכול יחד, נשמש עבורם דוגמה ומודל לאכילה נכונה, לעיסה איטית, בחירת מזונות וכו'.
בסדרת מחקרים שנערכו בשנים האחרונות לא נמצא ייתרון כאשר הילד היה מעורב בתהליך הטיפולי לירידה במשקל, לעומת טיפול בהורים עצמם. ולהיפך. לעיתים קרובות כאשר שולב גם הילד בתהליך, הוא למד שיש לו בעיה, שהוא לא בסדר. הופעל עליו לא מעט לחץ מצד ההורים לשנות, לעיתים קרובות שינויים שכלל לא היו בשליטתו. הילדים האלה צוברים חוויות של כשלון ואכזבות כבר מגיל צעיר. מכאן, הדרך לפתח דימוי גוף בעייתי או הפרעת אכילה בעתיד, היא קצרה.
האם הסכימה איתי לחלוטין. הכנו רשימת ייעדים לשינוי, הכוללים שינויים תזונתיים ושינוי בהסרת המוקד הטיפולי מהילד למשפחה כולה.
יצאנו לדרך. מצפה להמשך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה