ברור לי שהכל מכוונות
טובות,
ברור לי שזה מדאגה.
ברור לי שזה מרצון לעזור.
אבל כל הערה רק עושה ההיפך.
בעיקר אם היא מופנית כלפי הילדה שלי.
אני ההורה שלה. לא אתם.
וכן,
שמתי לב שהיא עלתה במשקל.
וזה בטיפול.
ולא,
להעיר לה שלוקחת יותר מדי עוגיות,
שחבל שתשמין כי 'יש לה פנים כל כך יפות'
וכי 'נכון שאת לא רוצה להראות כמו דודה רותי?'
וכי 'את הורסת את השיניים'-
לא יגרום לה להבין.
היא בת 7.
היא לא אמורה להבין דברים כאלה, וזה ממש לא אמור להיות לה
אכפת.
גם לעשות לי פרצוף, ו'לקרוא לי לשיחת נזיפה' ,
שמצד אחד "אתם לא שמים לה גבולות!!!",
אבל מצד שני "טוב, זה בגלל שאין לכם בבית"-
זה רק יגרום לי
להרגיש את הכיווץ הזה בבטן,
ולרצות להיעלם. זה מורכב מספיק גם בלי ההתערבות הזאת שלכם.
איך אתם כן יכולים לעזור?
קודם כל, בשום פנים ואופן-
אל תדברו על הנושא ליד הילדה.
היחידים שמנהלים פה את העניינים הם אנחנו, ההורים שלה.
תניחו שאנחנו אינטליגנטים מספיק,
אחראים מספיק ומודעים מספיק, בשביל לשים לב לבד למה שקורה.
ואם בכל זאת, קצת ענווה.
אל תחשבו שאתם יודעים הכל ורואים את כל התמונה.
תבדקו, תשאלו בעדינות.
אם נחליט שיש משהו
שאתם יכולים לעזור בו, נבקש מכם.
מוקדש באמת בהמון
אהבה,
לכל סבא, סבתא, דוד,
דודה, שכן, שכנה, הורה של חברה, חברי ילדות, ירקן שכונתי, מורה וגננת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה