את מביטה בבן שלך,
ורואה את הבטן שלו מבצבצת. את הצמיגים.
אתה רואה את בת השש שלך, לובשת מידות של נערה.
כשהוא רץ, החזה שלו קופץ
והירכיים שלו ממש התרחבו.
והתחושה נוראית.
תחושה של גועל מהולה בפחד, באשמה, בכעס.
המחשבות מתרוצצות:
מה יגידו חברים שלו? יצחקו עליו?
וסבא וסבתא? יעירו לו? יעירו לנו??
מה עשינו לא בסדר?
ואיך מתקנים את המצב עכשיו?
אולי ניקח אותו לשיחה?
נסביר לו שלהיות שמן זה לא בריא.
נסביר לה, שהיא חייבת לרסן את עצמה ולהפסיק לאכול ממתקים.
נדרוש ממנו להצטרף אלינו להליכה לפחות פעמיים בשבוע
ולבית הספר ניתן לה כריך אחד מלחם קל במקום הלחמניה.
הרי הילד חייב 'לסגור את הפה' כדי לרדת במשקל!
התחושות הקשות האלה, שמתעוררות,
מקורן בעיקר בפחד גדול.
הרי הסביבה שלנו חסרת סובלנות לשמנים.
ואם הילד עולה במשקל, מעבר לכך שכנראה נכונו לו חיים מאד קשים,
זו גם הצהרה שנכשלנו כהורים.
התחושות הקשות האלה מביאות עימן תגובות אימפולסיביות:
הערות מוגזמות, הגבלות קשות...
בעיקר כשמדובר בילדים צעירים,
כל אלה, לא רק שלא עוזרים, הם עוד עלולים להחמיר את המצב.
גם אם עודף המשקל מפריע לילד, הוא לא ידע ולא יצליח לשנות לבדו.
להפסיק לאכול ממתקים זו משימה שגדולה על כמעט כל המבוגרים שפגשתי,
והליכה עם ההורים היא פעילות שיכולה לשעמם מאד בן שש או להיות מאד לא אטרקטיבית לבת 13.
לצמצם כמויות של אוכל בארוחות עלולה לגרום לרעב ולאכילה בלתי נשלטת
ואף גרוע מזה, לאכילה בסתר ו'גניבת' אוכל.
אז מה כן לעשות?
ראשית חשוב לזכור שמדובר כאן בילד שלכם.
ילד אהוב, חכם, יפה, מיוחד ומוכשר.
נסו להסיט את מבטכם מגופו אל עבר עיניו.
הוא תלוי בכם.
עתידו תלוי בכם.
ה'ריצה' כאן היא למרחקים ארוכים, וקילוגרמים ספורים בכאן ועכשיו לא ישנו הרבה.
התנהלות לא נכונה עלולה לגרום להתנהלות אכילה לא תקינה,
לעליה נוספת במשקל ובמקרים מסויימים גם להפרעת אכילה.
עצרו, חשבו ממה נגרמה העליה במשקל.
התחילו לפעול לשינוי הגורמים הללו.
שחררו את הילד מאחריות עודפת.
יש הרבה מה לעשות והרבה דברים יכולים להשתנות עם הזמן.
אין סיבה להשאר לאורך זמן בעודף משקל רציני,
אך לעיתים קרובות עדיף שהילד יהיה לא רזה אך עם דימוי עצמי תקין, וביטחון עצמי,
מאשר רזה ומלא ברגשות אשם וחוסר ביטחון.
והכי חשוב,
הילד לא 'עושה דווקא', הוא לא אוכל בכוונה.
אם האכילה שלו לא נכונה, יש לכך סיבה.
ואותה חשוב לחפש ובה חשוב לטפל.
ורואה את הבטן שלו מבצבצת. את הצמיגים.
אתה רואה את בת השש שלך, לובשת מידות של נערה.
כשהוא רץ, החזה שלו קופץ
והירכיים שלו ממש התרחבו.
והתחושה נוראית.
תחושה של גועל מהולה בפחד, באשמה, בכעס.
המחשבות מתרוצצות:
מה יגידו חברים שלו? יצחקו עליו?
וסבא וסבתא? יעירו לו? יעירו לנו??
מה עשינו לא בסדר?
ואיך מתקנים את המצב עכשיו?
אולי ניקח אותו לשיחה?
נסביר לו שלהיות שמן זה לא בריא.
נסביר לה, שהיא חייבת לרסן את עצמה ולהפסיק לאכול ממתקים.
נדרוש ממנו להצטרף אלינו להליכה לפחות פעמיים בשבוע
ולבית הספר ניתן לה כריך אחד מלחם קל במקום הלחמניה.
הרי הילד חייב 'לסגור את הפה' כדי לרדת במשקל!
התחושות הקשות האלה, שמתעוררות,
מקורן בעיקר בפחד גדול.
הרי הסביבה שלנו חסרת סובלנות לשמנים.
ואם הילד עולה במשקל, מעבר לכך שכנראה נכונו לו חיים מאד קשים,
זו גם הצהרה שנכשלנו כהורים.
התחושות הקשות האלה מביאות עימן תגובות אימפולסיביות:
הערות מוגזמות, הגבלות קשות...
בעיקר כשמדובר בילדים צעירים,
כל אלה, לא רק שלא עוזרים, הם עוד עלולים להחמיר את המצב.
גם אם עודף המשקל מפריע לילד, הוא לא ידע ולא יצליח לשנות לבדו.
להפסיק לאכול ממתקים זו משימה שגדולה על כמעט כל המבוגרים שפגשתי,
והליכה עם ההורים היא פעילות שיכולה לשעמם מאד בן שש או להיות מאד לא אטרקטיבית לבת 13.
לצמצם כמויות של אוכל בארוחות עלולה לגרום לרעב ולאכילה בלתי נשלטת
ואף גרוע מזה, לאכילה בסתר ו'גניבת' אוכל.
אז מה כן לעשות?
ראשית חשוב לזכור שמדובר כאן בילד שלכם.
ילד אהוב, חכם, יפה, מיוחד ומוכשר.
נסו להסיט את מבטכם מגופו אל עבר עיניו.
הוא תלוי בכם.
עתידו תלוי בכם.
ה'ריצה' כאן היא למרחקים ארוכים, וקילוגרמים ספורים בכאן ועכשיו לא ישנו הרבה.
התנהלות לא נכונה עלולה לגרום להתנהלות אכילה לא תקינה,
לעליה נוספת במשקל ובמקרים מסויימים גם להפרעת אכילה.
עצרו, חשבו ממה נגרמה העליה במשקל.
התחילו לפעול לשינוי הגורמים הללו.
שחררו את הילד מאחריות עודפת.
יש הרבה מה לעשות והרבה דברים יכולים להשתנות עם הזמן.
אין סיבה להשאר לאורך זמן בעודף משקל רציני,
אך לעיתים קרובות עדיף שהילד יהיה לא רזה אך עם דימוי עצמי תקין, וביטחון עצמי,
מאשר רזה ומלא ברגשות אשם וחוסר ביטחון.
והכי חשוב,
הילד לא 'עושה דווקא', הוא לא אוכל בכוונה.
אם האכילה שלו לא נכונה, יש לכך סיבה.
ואותה חשוב לחפש ובה חשוב לטפל.
היי ורד,
השבמחקכתוב מקסים, מרגש וקולע בול להרגשה המזופתת...
אני אשמח אם תוכלי לפרט קצת על מה כן אפשר לעשות
למשל איך נראה תפריט הגיוני של ילדה בת 12...?
את ההמלצות הכלליות אני מכירה היטב ועדין כשמנסים לפרוט אותן לחיים...יוצא מורכב
שלום לך אנונימית יקרה.
מחקמה שניתן לעשות זה ראשית לבחון מהן הסיבות שגרמו לעליה במשקל מלכתחילה. ולהן לתת מענה.
אם הסיבה היא בעיקר סביבתית (אכילה של מזונות עשתירי קלוריות, שתיה מתוקה, חטיפים, אכילה מחוץ לבית וכו'), לחשוב על פתרונות אחרים.
אם הסיבה לאכילת היתר היא בעיקר רגשית, חשוב לתת מענה לצורך הרגשי שגורם לאכילה.
תפריט יומי של ילדה בת 12 צריך להיות מאוזן ומזין, עם כמויות משתנות של אוכל, בהתאם למצבה הפיזיולוגי (זוהי תקופה שבדרך כלל מלווה בשינויים הורמונליים אשר עלולים בהחלט להשפיע על התיאבון). אין תפריט אחיד מומלץ...
נכון שלא פשוט להפוך את ההמלצות למציאות, לכן חשוב לזכור שגם צעדים קטנים עשויים להיות מאד משמעותיים בטווח הארוך.
הי ורד
השבמחקכתוב מקסים ונכון!
אני מאמנת לתזונה נכונה, אך כמובן, אם הבת שלי אינני מצליחה... היא בת שמונה וחצי, לא ילדה שמנה מאד, אך בהחלט מתפתחת בכיוון... היא מאד מאד אוהבת לאכול ובכמויות מטורפות!(כולל לדאוג לכל השאריות שחבריה /אחיה משאירים, שחס וחלילה לא יזרקו לפח...) אני בטוחה שלולא ההגבלות שלי היא היתה היום הרבה הרבה יותר שמנה, אך את צודקת, שבגלל ההגבלות שלי, היא הרבה פחות מאושרת. אני בדילמות עם עצמי יום יום. שלא תביני לא נכון, כמו שאני זו שמגבילה ומסבירה, אני גם זו שקונה מידי פעם את הממתק, ומפנקת. אבל מידי פעם ! האם לדעתך עדיף שפשוט ארפה ממלחמתי? לא להגביל? לא לדבר?