"יש
לנו כלל בבית: אחרי 20:00 לא אוכלים בבית. בשגרה הוא ישן בשעה הזו אבל בחופש שעת
השינה מתאחרת ואני רואה איך הוא לא מפסיק לחפש אוכל בערבים. זה משגע אותי. כמה שאסביר,
אעיר, אאיים...כלום. כאילו שהוא עושה דווקא. "
לעיתים קרובות אני שומעת כללים וחוקים
שונים אשר מגבילים את שעת הארוחה האחרונה.
נכון הדבר שבמהלך הלילה קצב חילוף
החומרים של הגוף מואט. אך למעשה מדובר בהשפעה זניחה. מה שיותר משמעותי לשמירה על
המשקל הוא כמות הקלוריות הנכנסת לגוף במהלך היממה כולה ואפילו במהלך תקופת זמן
ממושכת מכך.
נקודה נוספת היא השינוי בלוחות הזמנים-
הרגל כזה, להפסיק לאכול בשעה שמונה, למשל, אולי כבר לא מתאים אם שעת השינה מתאחרת
לעשר או מאוחר מכך.
מעבר לכל אלה, קביעות מסוג זה מעידות על
חוסר הקשבה לגוף וחוסר אמון בו. כאשר מדובר בהורה שקובע כלל כזה עבור ילדיו, הוא
נכנס אוטומטית לתפקיד של שוטר. לתפקיד של 'אני יודע מה טוב עבורך' ומשדר לילד ,
בין היתר, שלא ניתן לסמוך על תחושות הגוף. שגם אם הוא מרגיש רעב, זו תחושה לא
רצויה, העלולה להזיק...
מה כן לעשות?
ללמד את הילד לזהות סימני רעב ושובע. להצליח
לפענח את סימני הגוף. לשדר לילד שאנחנו סומכים עליו, שהוא יכול לסמוך על גופו. לעודד
דיאלוג בין הילד לגופו וביננו לילד בנושא האכילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה