יום שבת, 22 בספטמבר 2012

אמא מכריחה את הילד לאכול

היום בגן המשחקים:
אמא עם קטנצ'יק כבן שנה וחצי.
האכילה אותו בדני וניל.
הוא לא רצה את הדני.
סגר את הפה.
היא דחפה לו את הכפית בכוח.
הוא הסתובב עם הגב אליה (ישב על ספסל).
היא דחפה לו כפית בכוח.
הוא בכה.
נזל לו מעט, אז היא אספה עם הכפית והחזירה לו לפה.
הציעה לו עוד כפית. הוא סובב את הראש וצעק.
היא הוציאה שקית של במבה.
כשפתח את הפה לאכול במבה, היא מיהרה ודחפה לו כפית של מעדן.
40 דקות היינו בגינה, 40 דקות היא הסתובבה עם המעדן ביד.
היא לא אמא רעה, אין לי ספק בכך. היא נראתה בעיקר במצוקה.
וגם הילדון סבל:
הוא ניסה לסמן לה בכל כוחו, שהוא לא רוצה לאכול...

1. למה החרדה?
הורים רבים פוחדים שהילד לא יאכל מספיק.
לעיתים לסבתות יש חלק בכך, או לאחיות טיפות חלב (תראי איזה רזה הוא? הוא אוכל לך?).
ילדים לא אוכלים 'לנו'. לא אוכלים בשבלינו.
ילדים בריאים אוכלים.
התפקיד שלנו, ההורים, הוא לדאוג לכך שיהיה אוכל זמין ואיכותי. התפקיד של הילדים לבחור מה מתוך המבחר הם רוצים לאכול, כמה ממנו ואם בכלל.

2. למה לא לדחוף אוכל?
זה לא נכון פיזיולוגית. אם הילד לא רעב, הוא לא זקוק לאוכל.
מניפולציות שכאלה, כמו גם משחקים וקרקסים, אווירונים, אכילה מול הטלויזיה וכו'-
אכילה בהיסח הדעת,
רק מרחיקה את הילד מהתחושות הטבעיות של רעב ושובע,
אשר כל כך מדוייקות אצלו...
מעבר לכך, מדובר באקט אגרסיבי וחודרני.
פתח להפרעת אכילה בעתיד.

3. למה לא להגניב אוכל מסויים כאשר הילד מתכונן למאכל אחר?
האמון שיש לילדים בנו, גם בנושא ההאכלה, הוא משמעותי.
אם 'נעבוד' על הילדים, האמון הזה ייעלם.
אם האמון הזה ייעלם, ייעלם איתו האמון בהורים גם בתחומים נוספים.

מה אפשר לעשות אחרת?
כלל חלוקת האחריות:
ההורים מחליטים מהם המאכלים שיהיו בבית ומה יוגש לארוחות.
הם גם אחראים על קיומן של ארוחות ועל האווירה בהן.

הילדים הם האחראים לבחור מה הם רוצים לאכול מתוך המגוון המוצע,
כמה הם רוצים לאכול
ואם בכלל.

אם מתכננים ארוחה והילד מסרב,
ניתן להציע אותה שוב (או משהו אחר) במועד מאוחר יותר.
רצוי לשים לב לקיומם של דפוסים:
למשל, אם בשעה 17:00 באופן קבוע הילד מסרב לאכול,
ייתכן והוא אינו רעב עדין.
למחרת רצוי להציע את הארוחה בשעה מאוחרת יותר.
בכל מקרה- לא מכריחים לאכול.

ואם אתם חושבים שהילד אוכל אכילה בררנית
ככה בשגרה, מוזמנים לקרוא גם את הפוסט הבא:
"הוא לא אוכל לי כלום! על אכילה בררנית"

לחיי ארוחות נינוחות ונעימות!!

3 תגובות:

  1. בעיני זה לא לגמרי שחור ולבן. מצד אחד, סיטואציה כמו שאת מתארת באמת נשמעת רע. מצד שני, האמירה שההורים מספקים את האוכל והילדים יחליטו אם לאכול ומה, היא בעיני קצת פסקנית מדי.
    יש הרבה תחומים שבהם אנחנו לא נותנים לילדים להחליט, כי לא תמיד הם יודעים מה טוב בשבילם.
    אחת הדוגמאות הקלאסיות היא שביתת הנקה. האם לדחוץ פטמה בכח לפיו של תינוק? לא! אבל האם לנסות למצוא דרכים שבהן הוא יסכים לינוק? בוודאי.
    כשהקטנה שלי היתה בגיל שאת מתארת, לא היה לה "טוסיק" לשבת שניה. אבל אם היא לא היתה אוכלת ארוחת ערב כמו שצריך, אח"כ היא היתה מתעוררת של שעה וחצי לינוק בלילה. אז הייתי מגישה לה ביסים לפה תוך כדי שהיא משחקת, והרבה פעמים הייתי מאכילה אותה בזמן שהיא יושבת באמבטיה.
    זה לא דומה ללדחוף אוכל בכח, אבל זה גם לא להניח את האוכל על השולחן ולתת לילד לעשות את השאר.
    יש מצבים שבהם תינוק עצבני כי הוא רעב, בגלל שהוא עצבני הוא מסרב לאכול, וזה מעגל סגור שיכול להוביל להרבה בכי וקושי. כאמור, ברור שלא לדחוף אוכל בכח, אבל בהחלט על ההורה לקחת אחריות על המצב הזה של התינוק, כי התינוק בעצמו לא יכול לקחת אחריות כזו.
    וניתן, בדרכים יצירתיות, לעודד ילדים לאכול בלי לכפות עליהם.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על תגובתך.
      מסכימה מאד שזה לא שחור או לבן.
      בכלל, בכל הנוגע לחינוך וטיפול בילדים (ובלל) אין דברים מוחלטים בעיני.
      כל הורה מכיר (או אמור להכיר)את הילדים שלו הכי טוב ולדעת מה נכון ומה לא עבור.
      יש גם עניין ל שגרה ושל מקרים יוצאי דופן, בהם ההתנהלות יכולה להיות שונה וגם, לפעמים, 'לא לפי הכללים'.
      אולם באופן כללי, אני מצאתי את הכלל הנ"ל של חלוקת האחריות כמאד נכון.
      אין זה סותר את הצורך של ההורה להכיר את הילד ואת השעות בהן הוא יאכל באופן אפקטיבי, חשוב שהוא יהיה רעב אך לא מורעב ולא עייף.
      מסכימה גם שלעיתים כן כדאי 'לשחק באוכל' ואף עשוי להיות לכך ערך.
      אולם מצב כזה שאת מתארת, שביתת הנקה, יש לו סיבה בדרך כלל. לדחוף אוכל או לעשות מניפולציות כאלה ואחרות לא יועילו אם לא נתייחס לסיבה לשביתה. תינוק בריא ורגוע לא אמור לשבות...
      בדרך כלל, אכילה היא פעולה אשר מגיעה מתוך מוטיבציה פנימית של הילד, כל עוד הוא בריא. אם לא נתערב, כך זה גם יישאר.

      מחק
  2. מחשבה ראשונה שעלתה :היא לא אמא רעה היא פשוט לא קשובה לילד שלה .
    נגיד שהיא מוצאת עצמה חסרת אונים, כמו ילד קטן , יושבת בלי רשות לזוז , ויד גדולה דוחפת לה כפיות של משהו לפה , היא עוד לא יודעת אפילו מה זה , ונגיד שלא טעים לה, אז היא יורקת,סוגרת את הפה, מסובבת את הראש עושה כל מה שביכולתה כדי להמנע מהמשהו הזה שדוחפים לה אל הפה...
    ועל מה היא מתעקשת על מעדן חלב בטעם וניל?!?
    התמונה שאת מתארת ממש דוחה אותי כאמא כבת .
    אין מצב שאני מכריחה ילד לאכול
    אצלנו בין גיל 6 ל8 בערך יש" עצירת טעימות " הילד נתקע על סוג מזון אחד או שניים (חומוס קנוי ופיתה, מלפפון וקציצות שסבתא מכינה וזהו- זה הכל ) זה מתסכל לעיתים כשהבית מלא כל טוב והוא בשלו , אבל לעולם לא אכריח ילד לאכול משהו,
    זה ניצול של כח
    זה לא הוגן
    ולא נראה לי בריא

    השבמחק